סיפור מתערוכת "גיבורות" הוביל אותי למחשבה על זהות וכבוד, ועל הדרך שבה ייפוי כוח מתמשך מאפשר לנו להשאיר את הקול שלנו גם כשלא נוכל עוד לומר בעצמנו מה חשוב לנו.

2,000 איש בחרו להקדיש את ערב ט"ו באב להרצאה על אהבה, משפחה ותכנון העתיד. אולי כי מאחורי צוואה וייפוי כוח מתמשך מסתתר משהו הרבה יותר אנושי מהמסמך המשפטי עצמו: הרצון

זו בדיוק השאלה שעומדת בלב ייפוי כוח מתמשך. לא רק מי יקבל החלטות רפואיות או כלכליות בשמנו – אלא איך נוודא שהאדם שמטפל בנו יידע מי אנחנו באמת.

בסוף ההרצאה ניגשה אליי אישה ואמרה משפט שנשאר איתי:
"חשבתי שזה נושא מפחיד. לא ידעתי שזה נושא של אהבה ואחריות."

הבעיה לא מתחילה ביחסים בין הילדים. היא מתחילה כשהילדים מנסים לפעול מול מערכות שדורשות הרשאות פורמליות. הבנק לא יכבד את הבקשה של הילד לגשת לחשבון של ההורה, גם אם ברור

מאז 8.8.2025, כאשר ייפוי כוח מתמשך כבר הופעל, ניתן לקבל אישור לפעולות כלכליות משמעותיות – מכירה או קנייה של נכס, נטילת משכנתא, הסדרת תשלומים גבוהים – ישירות מהאפוטרופוס הכללי. בלי

כשאנחנו עורכים ייפוי כוח מתמשך, אנחנו יכולים לכלול הנחיות על הדברים האלה. לא רק "איך לטפל בי", אלא "איך לשמור על מי שאני". זה יכול להיות הקפה הבוקר, השעה שאני

שמתי לב למשהו מעניין: אנחנו יודעים לזהות את החוזקות שלנו, אבל לא תמיד משתמשים בהן במקומות שהכי צריכים אותן. במיוחד בשלב הזה של החיים.