לפני כמה ימים הכרתי עורכת דין מקסימה. החלפנו מספרי טלפון, וכשהיא שמרה את המספר שלי, היא חייכה ושאלה: "מרב חכמון… זומבה?"
כן. זה מה שקופץ באפליקציה שמזהה מספרי טלפון.
לרגע הייתה לי מבוכה קטנה. בכל זאת, אני עורכת דין. עוסקת בנושאים הכי רציניים שיש ומלווה אנשים בהחלטות משמעותיות לחייהם.
ואז חשבתי לעצמי – בעצם, אני שמחה. שמחה שדווקא משהו שעושה לי טוב, שממלא אותי בשמחה ובאנרגיה, הפך להיות חלק מהאופן שבו העולם מזהה אותי.
כי אני לא רק עורכת דין. אני גם אמא, בת, אחות, יוצאת חיל האוויר, וכן – גם אחת שאוהבת לרקוד זומבה.
בסופו של דבר, כולנו הרבה יותר מהמקצוע שלנו. כולנו אוסף של זהויות, ערכים והרגלים. הדברים הקטנים-גדולים שעושים אותנו מי שאנחנו – הקפה של הבוקר, המוזיקה שמרגיעה אותנו, האנשים שגורמים לנו לחייך, ההרגלים שמרכיבים את השגרה שלנו.
אבל מה קורה כשיום אחד לא נוכל לדבר בשם עצמנו? כשמחלה, תאונה או הזדקנות מונעים מאיתנו להביע את רצוננו ואת מי שאנחנו?
זו בדיוק השאלה שעומדת בלב ייפוי כוח מתמשך. לא רק מי יקבל החלטות רפואיות או כלכליות בשמנו – אלא איך נוודא שהאדם שמטפל בנו יידע מי אנחנו באמת.
אולי זו גם הסיבה שכאשר אני עורכת ייפוי כוח מתמשך, חשוב לי להבין מי האדם שמולי. מה גורם לו לחייך. מה חשוב לו. מה הוא לא ירצה לאבד.
ייפוי כוח מתמשך מאפשר לנו לכלול הנחיות על הדברים שעושים אותנו מי שאנחנו. לא רק "איך לטפל בי רפואית", אלא "איך לשמור על מי שאני". אפשר לציין את ההרגלים החשובים, את הדברים שגורמים לנו שמחה, את הערכים שמנחים אותנו, ואת האנשים שחשוב לנו שיהיו קרובים אלינו.
כי גם אם יום אחד לא נוכל לדבר בשם עצמנו – עדיין נרצה שיראו אותנו כפי שאנחנו באמת. לא רק כחולה או כמטופל, אלא כאדם שלם עם זהות, אהבות וחיים שלמים מאחוריו.
מרב חכמון… זומבה. כן. וגם עורכת דין שמאמינה שהמסמכים המשפטיים הכי חשובים הם אלה שמצליחים לשמר את האנושיות שלנו.
ועכשיו אני סקרנית – איזו מילה אחת הייתה מתווספת לשם שלכם, שמספרת משהו אמיתי על מי שאתם?
