לא פעם פונים אליי אנשים שכבר הגישו תביעה לביטוח הלאומי בכוחות עצמם. חלקם קיבלו הכרה חלקית, וחלקם נדחו לחלוטין. רבים מהם משוכנעים שאם התביעה נדחתה – כנראה שאין להם זכאות.
אבל לא תמיד זו המציאות.
לעיתים, ההבדל בין דחייה לבין קבלת קצבה אינו נעוץ במצב הרפואי עצמו, אלא באופן שבו התיק נבנה, במסמכים שמוגשים ובדרך שבה מציגים את התמונה המלאה בפני ביטוח לאומי.
כך היה גם במקרה של לקוחה שהגיעה אליי לאחר שתביעתה לנכות כללית נדחתה ולא הוכרה לה כל זכאות לקצבה.
כבר בפגישה הראשונה שתינו היינו זהירות מאוד. לא היה ברור אם בכלל ניתן יהיה להפוך את התוצאה. בוודאי שלא ציפינו למה שיקרה בהמשך.
השלב הראשון היה לעצור ולהבין את התמונה המלאה.
ביקשתי את כלל החומר הרפואי, עברתי עליו בקפידה, בחנתי את ההיסטוריה הרפואית שלה, זיהיתי את כלל הליקויים הרלוונטיים ובניתי אסטרטגיה משפטית ורפואית מסודרת: אילו ליקויים יש לתבוע, אילו מסמכים חסרים, כיצד להציג את ההשפעה המצטברת של מצבה הרפואי על יכולתה לעבוד ולהתפרנס.
בתחילת הדרך קיוויתי שנצליח להגיע להכרה של 65% אובדן כושר השתכרות – שיעור שעשוי להקנות זכאות לקצבת נכות כללית.
אלא שככל שהעמקתי בתיק, הבנתי שהתמונה מורכבת ומשמעותית הרבה יותר.
בסופו של ההליך התקבלה תוצאה משמעותית:
- הכרה בנכויות רפואיות משמעותיות.
- קביעה של 100% אובדן כושר השתכרות.
- זכאות לקצבת נכות כללית, לרבות תשלום רטרואקטיבי.
ההליך עדיין לא הסתיים.
השלב הבא הוא בחינת זכאותה לקצבת שירותים מיוחדים (שר"מ), במטרה לוודא שהיא ממצה את מלוא הזכויות המגיעות לה.
אבל מעבר להישג המשפטי, יש דבר אחד שמרגש אותי בכל פעם מחדש.
לדעת שאישה שנאבקה במשך שנים כדי להמשיך לעבוד, להתפרנס ולהחזיק את הראש מעל המים, יכולה סוף סוף לזכות במעט יותר ביטחון כלכלי ושקט.
מה אפשר ללמוד מהמקרה הזה?
דחייה של תביעה אינה תמיד סוף הדרך.
לעיתים, אותה מציאות רפואית יכולה להוביל לתוצאה שונה לחלוטין כאשר התיק נבחן לעומק, כל הליקויים הרפואיים מובאים בחשבון, החומר הרפואי מושלם ומוצג בצורה נכונה, ונבנית אסטרטגיה המתאימה לנסיבות המקרה.
כל תיק הוא עולם בפני עצמו, ולכן חשוב לבחון כל מקרה באופן פרטני ולא להסיק ממקרה אחד על מקרה אחר.
האמור בכתבה זו אינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, ואין בתוצאה שהושגה במקרה המתואר כדי להעיד על תוצאות במקרים אחרים.
