לפעמים הלקוחות שלי מעניקים לי הרבה יותר מאשר הזדמנות לסייע להם מבחינה משפטית. לפעמים הם מעניקים לי תובנה שנשארת איתי הרבה אחרי שהפגישה מסתיימת.
כך קרה גם השבוע.
במהלך פגישה עם זוג שהגיע לערוך צוואה, סיפר לי הבעל סיפור פשוט ומרגש.
מסופר על אדם שלפני פטירתו השאיר למשפחתו שני מכתבים. הוא ביקש שאת הראשון יפתחו מיד לאחר מותו, ואת השני רק כעבור חודש.
במכתב הראשון הופיעה בקשה אחת בלבד:
"אני מבקש להיקבר עם גרביים לבנות."
בני המשפחה הופתעו, אך ביקשו לכבד את רצונו האחרון. הם פנו לחברה קדישא, הסבירו, התעקשו וניסו לשכנע. אך התשובה הייתה חד-משמעית:
אי אפשר.
חודש לאחר מכן פתחה המשפחה את המכתב השני.
וכך נכתב בו:
"ילדים יקרים, אתם רואים? אפילו גרביים לא נתנו לי לקחת איתי. אז בבקשה אל תריבו על כסף, על רכוש ועל חפצים. שום דבר מזה לא הולך איתנו. תשמרו על האהבה ביניכם."
יש משהו כל כך חכם בפשטות של הסיפור הזה.
בשנים שאני מלווה משפחות בעריכת צוואות, למדתי שצוואה יכולה להיות הרבה יותר ממסמך שמחלק רכוש. היא יכולה להיות גם הזדמנות להשאיר אחרינו מסר, ערכים, זיכרונות, תקוות ואהבה.
רבים מאיתנו משקיעים מחשבה בשאלה מה יורישו לילדיהם, אך לעיתים חשוב לא פחות לחשוב מה ירצו לומר להם.
כמה שורות אישיות, כמה מילים מהלב, עשויות להיות בעלות ערך גדול יותר מכל נכס חומרי.
בסופו של דבר, הרכוש מתחלק, הכספים עוברים לחשבונות אחרים והנכסים מחליפים בעלים.
אבל לא תמיד זוכרים מי קיבל מה.
זוכרים את המילים שנכתבו מהלב.








