לפעמים הרגעים המשמעותיים ביותר מגיעים בהפתעה גמורה. כך מצאתי את עצמי יושבת בקפה פולה אחרי פגישת עבודה, שקועה בבועה של ארגונים ומחשבות, כשלפתע שיחה ערה מהשולחן הסמוך תפסה את תשומת לבי. ניסיתי להתעלם, הרי לא יפה להקשיב, אבל לא הצלחתי.
פרלמנט מכובד של נשים ישב לידי, והשיחה הייתה בדיוק "במגרש שלי": "מה ההבדל בין צוואה לייפוי כח מתמשך? מתי עושים כל דבר? האם אפשר לשנות צוואה הדדית? מתי כן? מתי לא?". השיחה סערה והן נראו אובדות עצות.
ואז, כמו בכוח מגנטי, מצאתי את עצמי קמה וניגשת אל השולחן שלהן. הצגתי את עצמי ושאלתי האם אפשר לעזור. "כן כן" הן ענו בשמחה, ומיד סידרו לי מקום ביניהן. כך מצאתי את עצמי יושבת במרכז השולחן עם נשים שעד לפני רגע היו זרות לחלוטין, משוחחת, מסבירה, מרגיעה ומעודדת.
הן היו מקסימות וסקרניות, שיתפו בסוגיות אישיות ושאלו שאלות. בסיום הן ביקשו כרטיסי ביקור ונפרדנו לשלום. רק כשהלכתי לדרכי התחלתי לעכל את הסיטואציה. הייתי בהלם מעצמי – מה עבר עליי? מה פתאום קמתי אליהן? איך קרה שהתערבתי בשיחה שהיא לא שלי?
האם זה היה אומץ? חוצפה ישראלית? לא. זה לא הרגיש ככה בכלל. זה היה טבעי ונקי, זה בא ממקום שהיה חזק ממני. הרגשתי דחף אמיתי לעזור להן, מחויבות לתת להן פתרונות וידע. היה לי חשוב להראות להן את הדרך. הן העריכו זאת, שמחו והודו לי מאוד, וזה עשה אותי כל כך מאושרת.
אין לי ספק – אני לגמרי בשליחות שלי. זו התחושה כשאתה במקום הנכון, עושה את הדבר הנכון. ובדיוק בשביל זה אני כאן – בכל עניין, בכל שאלה, אשמח לעזור גם לכם.
