ביום שישי האחרון ביקרתי בתערוכת "גיבורות", העוסקת באופנה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
התערוכה מלאה במוצגים מרתקים ובסיפורי גבורה יוצאי דופן, אבל היה סיפור אחד שלכד אותי ולא עזב אותי לאורך כל סוף השבוע.
במחנה עבודה הייתה אישה שהייתה מוכנה לוותר על מנת האוכל היומית שלה – בתוך תנאי רעב קיצוניים – רק כדי לקבל מחט פשוטה.
בעזרת חתיכת זכוכית היא חתכה את בד המזרן שעליו ישנה, שלפה ממנו חוטים ותפרה לעצמה חזייה.
היא לא עשתה את זה בשביל אופנה. היא לא עשתה את זה בשביל יופי.
בתוך המציאות הבלתי אנושית שבה חיה, היא נאחזה במשהו קטן שאפשר לה להרגיש שהיא עדיין היא.
המחט, החוט והבד היו עבורה הרבה יותר מחפצים. הם היו דרך לשמור על משהו מהזהות שלה, על הכבוד שלה, על צלם האנוש שלה.
והסיפור הזה הלך איתי כל הדרך הביתה.
הדברים הקטנים שמספרים מי אנחנו
ברור שאין שום פתח להשוואה בין הסבל התהומי של אותה אישה לבין החיים שאנחנו מנהלים כיום.
אבל משהו במה שהיא לימדה אותי נשאר איתי:
הזהות שלנו אינה נמצאת רק בדברים הגדולים.
היא נמצאת גם בהרגלים היומיומיים ובדברים שלפעמים נראים לאחרים שוליים, אבל עבורנו הם חלק בלתי נפרד מהחיים.
האופן שבו אנחנו אוהבים להתחיל את הבוקר. הבגדים שאנחנו אוהבים ללבוש. המוזיקה שאנחנו שומעים. הקפה שאנחנו שותים. השיער שאנחנו מקפידים לסדר. האודם שאנחנו אוהבים.
דברים קטנים, לכאורה, שמעניקים לנו תחושה של שגרה, של בית, של עצמנו.
וכאן נכנס ייפוי כוח מתמשך
כעורכת דין העוסקת בייפוי כוח מתמשך, אני פוגשת אנשים שמגיעים אליי כדי לתכנן את העתיד.
מטבע הדברים, השיחה עוסקת בנושאים גדולים וחשובים: ניהול חשבונות בנק, נכסים, החלטות רפואיות, מקום מגורים ועוד.
אבל בעיניי, ייפוי כוח מתמשך הוא הרבה מעבר לניהול של עניינים רפואיים או רכושיים.
זהו כלי שמאפשר לנו להשאיר מראש את הקול שלנו – גם ליום שבו לא נוכל עוד להביע אותו בעצמנו.
אפשר לומר מראש מה חשוב לנו.
לא רק מה ייעשה עם הבית או עם חשבון הבנק, אלא גם איך היינו רוצים שייראו החיים שלנו.
אילו הרגלים חשוב לנו לשמר. מה גורם לנו להרגיש בבית. מה אנחנו רוצים שימשיך להיות חלק מהשגרה שלנו, גם אם יום אחד נזדקק לעזרה.
אלה אולי נראים כמו פרטים קטנים.
אבל לפעמים, דווקא בהם נמצא משהו מהותי ממי שאנחנו.
אל תפסיקו לראות אותי
כשאנחנו עורכים ייפוי כוח מתמשך, אנחנו לא רק קובעים מי יוכל לקבל עבורנו החלטות.
אנחנו משאירים אחרינו הנחיות, רצונות ובחירות שמספרים ליקרים לנו איך היינו רוצים שייראו חיינו.
גם אם יום אחד נצטרך עזרה, אנחנו עדיין אנחנו.
אולי זו, בעיניי, אחת המשמעויות העמוקות של תכנון מראש.
לא רק לדאוג למה שיהיה.
אלא לדאוג שגם בתוך מה שיהיה – יראו אותנו.
גם אם יגיע יום שבו לא אוכל עוד לומר מי אני,
אנא, אל תפסיקו לראות אותי.
