לפעמים, אני נדרשת להתגבר על ה"לא נעים". אבל בסופו של דבר, זה יכול להציל את המצב.
מעשה שהיה: אדם חולה סופני, צעיר, צלול לחלוטין וחד מחשבה, רצה לערוך צוואה. התחלנו את התהליך בביתו. ואז… הדרדרות במצבו. הוא אושפז בבית החולים, ונאלצנו לסיים את התהליך שם.
לא נעים! למרות שהייתי משוכנעת במצבו המנטלי, התניתי את חתימתו על הצוואה באישור כשירות. לא נעים! הייתי צריכה עדה נוספת לחתימה. פניתי לאישה מקסימה שביקרה את אמה החולה. היא הסכימה, אבל אז גם ביקשתי ממנה צילום ת"ז ופרטים.
כעבור חודש האיש היקר נפטר. אשתו פנתה אליי בבקשה לצו קיום צוואה. עקב סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה לפטירה, רשם הירושה העלה שאלות ותהיות בנוגע לכשירות של המנוח בעת עריכת הצוואה, מי היו העדים ומה היו הנסיבות.
למזלנו, הייתי מצוידת בכל החומר הדרוש: אישור כשירות, פרטי העדים, תרשומת. הכנתי תצהירים – כולל תצהיר העדה, שאת פרטיה הקפדתי לשמור. הכל כדין.
מזל? לא. זו הקפדה חשובה. אמנם ההתגברות על ה"לא נעים" לא תמיד פשוטה, אבל היא מאפשרת לי לעזור לאנשים להבטיח את רצונם האמיתי והאותנטי.
אז הנה המסר: כשיש ספק – אין ספק! להשגת התוצאה הרצויה, הקפדה על כל פרט היא קריטית. אל תחכו לרגעים הלא נעימים. ערכו צוואה וייפוי כוח מתמשך בזמן!
